שינוי קריירה >>
אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפטים "למה לך?" ….." הרי טוב לך ובטוח"……"מעריכים אותך מאוד"….. " לא חבל לאבד את מה שיש לך?"….
לפני מספר שנים קיבלתי תפקיד ניהולי מרכזי. הובלתי צוות של 12 אנשים. הייתי חלק מהנהלת הארגון. בניתי את עצמי, למדתי, התמקצעתי, התקדמתי, זכיתי בכבוד ובחברים. הקשיבו לי והעריכו אותי.
אבל הפרפרים בבטן לא הניחו לי. ההרגשה שאני יכולה לעשות דברים אחרים, שאני לא אותה נטלי שהייתי לפני 15 שנים ושכל מה שלמדתי מוכן ומזומן לצאת החוצה בדרכים חדשות ובמקומות אחרים.
אנשים שנשלחו לעזור לי להיות עוד יותר טובה במה שאני עושה פתחו בפני עולמות חדשים ורמזו לי בשקט: "זה לא נדמה לך. את יכולה עוד".
ניסיתי להשקיט את המחשבות האלה. יש לי מחויבויות. יש לי משפחה לפרנס. יש לי עמיתים שנתנו בי אמון ושבונים עלי. אבל המחשבות כבר עברו להתגורר אצלי בראש ובלב וזהו, אין דרך חזרה. מי ששחה במים עמוקים, לא יחזור לשחות במים רדודים, אמר לי פעם מישהו.
לקחתי דף והתחלתי לרשום. מה בעד להמשיך? מה בעד לעזוב? מה נגד להמשיך? מה נגד לעזוב? מה ארוויח? מה אאבד?
שיתפתי מכרים וחברים, כאלה שמכירים אותי לעומק, את החולשות ואת החוזקות, את השטויות ואת הרצינות. הזמנתי מהם משוב ישיר ואמיתי.
המדיה מלאה בסיפורים על אלה שעשו את זה בענק.
עזבו הכל והתחילו מחדש, הלכו על כל הקופה, התנפלו על העולם ונסקו לשמים. כולם מדהימים, כולם מהממים. אבל אני, איני כזאת…. לא לזרוק את הכל חפצתי, אלא ליצור משהו חדש בקצב שלי, עם תאוצה לצד מחשבה, עם תעוזה לצד מתינות.
החלטתי לבנות לעצמי מסלול מדורג עם תחנות עגינה בדרך. לשמר משהו ולוותר על משהו. להשאיר לי סימני דרך, כדי שלא אבהל ואסוג לאחור אם יהיה קשה.
האם ההרגשה מוכרת לך?
מצד אחד דחף להמשיך הלאה, לפרוץ קדימה ולהתקדם לדבר הבא, ומצד שני רצון ליצור את הקצב שלך? האם את מסתכלת בהשתאות על כל האמיצים הנועזים שעזבו הכל ואומרת לעצמך באכזבה שחבל שאת לא כזאת? את מה שלמדתי על עצמי ועל אחרים בדרך, אוכל לחלוק עמך, ולחשוב לצידך מהו קצב השינוי המתאים לך ולאיזה כיוון. ברור שאתם יכולים. השאלה היא רק איך ובאיזה קצב. דברו איתנו.
