הרופא הראשון שאליו פניתי כאשר שקעתי למקומות אפלים ומבהילים אמר לי שאני בדיכאון בגלל דברים שקרו בבית. יצאתי ממנו מדוכאת יותר משנכנסתי. הפסיכולוגית התעסוקתית שאליה הגעתי הסבירה לי מדוע לא באמת רע לי בעבודה ולא כדאי שאעזוב כי זה מה שאני הכי טובה בו.

הייתי בתחילת השנה הרביעית לעבודתי כמנהלת בית ספר. תפקיד מרגש ומלהיב, שבנה לי עמוד שדרה מטיטניום, ובו זמנית הרס אותי. היו לי הצלחות שיכולתי רק לחלום עליהן, רגעי סיפוק ושמחה אינסופיים לצד לילות ללא שינה, סופי שבוע בלי מנוחה ומועקה כרונית. הייתי מובנת  לעצמי מספיק בכדי לקבוע שהרופא לא מבין כלום והפסיכולוגית לא שומעת אותי. פניתי לרופא אחר. הוא אמר לי שיש שם למה שאני מרגישה ושאפשר לעזור לי. הוא קרא לזה דיכאון תעסוקתי. גם המטפלת שאליה הגעתי, תמר פרץ גמליאל, ידעה בדיוק על מה אני מדברת. היא אמרה שאצלה זו הייתה הרגשה של עלייה לגרדום כל יום מחדש.

היא ראתה כמה אני מרגישה לכודה והבהירה לי שני דברים:

• המלכודת היא אצלי ולא בנסיבות החיצוניות.
• אם לא אפסיק את הכאב הנפשי הזה, הגוף שלי יחלה. איך היא יודעת? כי היא יודעת. כי היא ראתה את זה קורה שוב ושוב. אנשים שמחלה קשה הייתה הדרך היחידה של הגוף שלהם להבהיר להם שהם חייבים לסיים את התפקיד או לצאת מהארגון.

תמר  עזרה לי להבין שביה"ס שאותו אהבתי מאד ימשיך גם בלעדיי, שהמנהל האהוב שלי ידע למצוא את האישה הנכונה להחליף אותי ושהצוות הנהדר שלי יקבל גם מנהלת אחרת בנדיבות ובשמחה ושאני לא בוגדת באף אחד. עשיתי את הכי טוב שיש לי, מסרתי כל מה שהיה לי למסור ומותר לי ללכת.

חברים ומכרים עזרו לי לקבל את ההחלטה לסיים את התפקיד בהבנה ובחמלה כלפי עצמי. הם נתנו לי את  הכוחות שהייתי זקוקה להם על מנת להשלים את השנה בחריצות וברצינות כמו שהתאים לי, לקיים תהליך פרידה מסודר ואחראי ולבנות את השלב הבא בחיים התעסוקתיים שלי.

את מרגישה שאת עולה לגרדום כל בוקר? אתה מתעורר כל יום לאפלה שחורה? אתם לכודים בדיכאון תעסוקתי ולא רואים מוצא? אני כאן בדיוק בשביל זה ומתוך ראייה מציאותית ומפוכחת נגדיר מה המרכיבים המשמחים ומה המרכיבים המדכאים, נברר מה ניתן לעשות על מנת לשפר את המצב ולצאת ממעגל הדיכאון, או שנבין ביחד שכדאי לסיים את השלב הזה בחיים ולהמשיך הלאה.

ודבר אחד נוסף. בחברות ובקהילות מסוימות קשה עוד יותר לעזוב. המשמעויות החברתיות, המשפחתיות, הכלכליות והעתידיות סוגרות עליך ועזיבה או שיפור המצב נראים כבלתי אפשריים. יש  דרכי פתרון. התפקיד, המעמד והשכר חשובים מאד, אבל הרווחה הנפשית והגופנית חשובה יותר ואפשר להשיג אותה, אפשר להביא את הסביבה הקרובה (שהיא החשובה) להבנה ואפשר גם, במקרי קצה, לעמוד באומץ מול סביבה שלא מבינה ולא מקבלת, ולדעת שעשית את הדבר הנכון. 

אני מבינה היטב את ההקשר הארגוני – חברתי – קהילתי ויודעת לכוון ולעזור מתוך ראיית התמונה הרחבה.