במפגש האחרון של קורס ייעודי ליועצות חינוכיות, שאלו המשתתפות: "איזו מטלת סיכום את נותנת לנו?"
אמממ…. אופס. שכחתי את החלק הזה. מי רוצה בכלל לתת מטלת סיכום? כאילו חסרות להן מטלות בחיים.
"כתבו מכתב לעצמכן בגיל 22", אמרתי בלי לחשוב יותר מדי.
קיבלתי 12 מכתבים מרתקים של נשים חכמות בגיל 40 – 60.
הן כתבו אל עצמן בת ה 22 בחמלה, בגאווה ובאהבה. סיפרו לה שהפחדים לא יעלמו, היא רק תתרגל שהם שם, שהוויתורים שהיא תעשה יכאבו אך חלקם ישתלמו בטווח הארוך, שגם הנפש צריכה פרנסה, שההצלחה לא נמצאת בסטאטוס או בכסף, שהגוף שלה יודע יותר מהמח וכדאי שהיא תקשיב לו, ושדווקא ריקנות לפעמים מובילה למקומות הנכונים ביותר.
קיבצתי, ערכתי, כתבתי. 10 תימות ועוד אחת עלו במכתבים:
- אישור עצמי לעומת אישור חיצוני:
כל הכותבות קוראות לעצמן בת ה 22 להשתחרר מהצורך לקבל אישורים מבחוץ. "הפסיקי לחפש אישורים מאנשים", "אל תמדדי את עצמך לפי תפקיד, שכר או טייטל". כותבת אחת תיארה גרסה עמוקה יותר של אותה חוויה: "כולם משחקים איזה משחק שאת לא חלק ממנו, שאפילו לא קיבלת את הקלפים." לא סתם את לא מספיק טובה, אלא מלכתחילה את לא יודעת את כללי המשחק. יש הכרה משותפת שנשים בגיל 22 חיו תחת מבט שיפוטי חיצוני ועם השנים למדו לבנות מבט פנימי יציב יותר. כמעט כולן עשו בדרך שינוי כלשהו שאותו הרגישו צורך להצדיק בפני אחרים ובפני עצמן. כולן רואות את השינוי שעשו כהחלטה נכונה.
- המתח בין קריירה לאמהות ומשפחה:
המתח בין מימוש מקצועי לחיי משפחה הוא מתמשך ומשותף לכולן. חלק מהכותבות תיארו ממש ניווט פיזי בין הנקה ללימודים/עבודה. המתח לא נפתר, אלא שהן למדו לחיות איתו. כאשר הילדים מתבגרים, יש גם הכרה ביתרונות החינוכיים-הוריים של ההשקעה הרבה בקריירה: הילדים מתוארים אצל חלק מהכותבות כמי שמעודדים את אמא להתקדם בעבודה, ללמוד, להתפתח, לעמוד על שלה. מתוארת גאווה של הילדים באמא שלהם. חלק כתבו על הדרכים שבהן הילדים הושפעו לטובה מכך שאמא שלהם מביאה הבייתה מסרים של סיפוק מהעבודה, אתגר ומשמעות. זה מספר להם סיפור חשוב על ערכים אנושיים ומקצועיים, על עולם העבודה ועל פמיניזם.
- חמלה עצמית כלמידת חיים:
חלק מהכותבות מביעות צער על כמה שהיו קשות עם עצמן בצעירותן, ועל חמלה עצמית שלא הייתה להן זמינה. "שנים של ייסורי מצפון", כתבה אחת. "אל תצטערי על עצמך יותר מדי", "חבקי את הפגיעות שלך", כתבו אחרות.
הן כותבות שהדרישה הפנימית שלהן הייתה גבוהה מדי. אחת הכותבות מדברת על חמלה עצמית לא רק כגישה פילוסופית אלא כהבנה קוגניטיבית: יש סיבה לקושי, הוא אמיתי והוא לא כישלון אישי: " כשאמא שלך תספר לך שמכיתה א' היא ראתה שקשה לך יותר מלכולם, תני לזה לחלחל, להרגיע במקום להלחיץ". לצידן יש כותבות שיחד עם החמלה שהן מחזיקות כלפי עצמן בת ה 22, נמצאת גם ראייה מפוכחת ונחושה: "המשיכי לעבוד ולהשקיע. זה לא קל ולפעמים תהיי מותשת, אבל זו הדרך היחידה להגיע להישגים".
- כח שלא הוכר בזמן אמת:
בכל המכתבים יש תנועה של "את חזקה יותר ממה שאת חושבת". כותבת אחת שואלת: " איך הצלחת להחזיק את כל העומס הזה בלי לקרוס?", כאילו לא היא עצמה היא זו שהייתה שם. "היית גיבורה, גם כשסתם היית עייפה" כותבת אחרת. "את שתוהה אם את מספיק מקצועית — את תובילי". ובמכתב אחר: "כל הקלפים כבר אצלך. אף אחד לא יוכל לקחת אותם ממך"
הכותבות רואות את גבורתן רק בפרספקטיבה של זמן.
- הזוגיות וגבולות ההקרבה:
הרבה כותבות מתייחסות ישירות לזוגיות כמקום שבו ויתרו יותר מדי. "אל תוותרי מהר מדי בשם שלום בית", כותבת אחת מהן. "זה שנשארת לבד זה לא כישלון, זה שיחרור", כותבת אחרת. "לפעמים תתהי האם זוגיות היא יתרון או משקולת. התשובה היא: גם וגם". חלקן הופתעו לטובה מהמידה שבן בן הזוג היה שם לתמיכה ולעזרה: "אל תהססי לשתף את א'. נראה לך שהוא לא תמיד מבין… אבל ברגעים החשובים באמת את תראי כמה הוא חכם ומכיר אותך יותר טוב מכולם".
- הגוף כזירה של מאבק ופיוס:
חלק מהכותבות הקדישו מקום ספציפי לגוף, למשקל, לעמידה בעומס, להתשה ולעייפות הפיזית, לאימונים גופניים, לדיאטות. הגוף אינו בשוליים, הוא שדה שדרכו נשים מספרות על יחסן לעצמן. יש ידע שנרכש בגוף ולא בשכל: "הגוף שלך יודע… לא כל ויתור הוא הפסד". "אל תעמיסי על עצמך יותר מדי רק כי את יכולה." הגוף הוא ברומטר שבו הן מסמנות את גבולותיהן — ולעיתים קרובות מגלות את הגבולות רק כשהגוף כבר מדבר. חלק מהדברים החשובים ביותר בחיים לא ניתן להעביר כידע אלא רק לחוות בגוף.
- ראייה עצמית בגיל 22 כמישהי אחרת:
בכל המכתבים יש מרחק בין הכותבת להיא עצמה הצעירה. אף אחת לא מבטאת געגוע אל דמותה הצעירה. חלקן רואות את אותה כמישהי שסבלה סבל מיותר, שעבדה קשה מדי, שלא ידעה את ערכה. הן לא ידעו לטפל בעצמן ולעמוד על שלהן בגיל 22 כפי שהן יודעות כיום. בחלק מהמכתבים זה נכתב בנימה עצובה, בחלקם בנימה של שחרור.
- הגדרה מחודשת להצלחה:
כמעט כל הכותבות מגדירות מחדש מה זו הצלחה לאורך מסלול חייהן. בגיל 22 ההגדרה הייתה חיצונית: תואר, קריירה, זוגיות, כסף. בגיל 40+ ההגדרה עברה פנימה: משמעות, שייכות, נוכחות, שקט פנימי. משמעות, אצל רוב הכותבות, נמצאת יותר ביחסים בינאישיים ופחות בהשפעות רחבות: "זו לא ירידה, זה דיוק", כותבת אחת מהן שעברה מתפקיד מערכתי מחוזי לליווי אישי. "גם הנפש צריכה פרנסה", כותבת אחרת.
- שאלות ככלי ספרותי ו/או מקצועי:
חלק מהכותבות שיבצו שאלות בטקסט שלהן. ייתכן שזה ייחודי למקצוע שלהן, שבו לומדים לשאול שאלות: "האם את מקשיבה לעצמך כמו שאת מקשיבה לאחרים?", "מה נותן לך תחושת משמעות אמיתית?", "איך תדעי לעצור בזמן, לפני שאת נשחקת?" הן מגלות שהן יודעות להקשיב לאחרים טוב מכפי שהקשיבו לעצמן, ואת הפער הזה הן מבקשות לסגור.
- הפגיעות כמקור הכח או כמקור השליחות:
"ההצלחה תעמיק את הריקנות. אל תדאגי, זה יוביל אותך למקומות הנכונים", "את תהיי האדם שלך לא היה אותו", "זה לא רק מה שצברת, אלא מה שמנעת מאחרים לחוות": הכותבות מכירות בהשפעה הקריטית החיובית של רגעים פחות טובים, של חולשות, של כאבים ושל אירועים קשים בחייהן, על הדרך הייחודית שבה בנו את עצמן מבחינה מקצועית.
- הפחד לא נעלם אף פעם, אבל כולן למדו לנוע איתו:
"תזהי אותו, תני לו מקום ותמשיכי בדרכך."
מתבטאת הכרה בכך שכדי לצאת, לעשות, ליזום, לשנות ולהוביל, אין מנוס מלהתמודד עם פחדים שונים: פחד מכישלון, פחד מהצלחה, פחד ממה יגידו, פחד ממה שלא יגידו ועוד.
ומה את היית אומרת לעצמך בת ה 22? ואיזו שיחה תנהלי עם עצמך בת ה 82?
