וזה טוב מאד!
ארבעה ימים, מ 7/10 ועד 11/10, סרק מוטי כרמי, מהנדס אזרחי בפיקוד העורף, את כל אזורי הטבח, איתר וחילץ שרידי אדם, או "נשמות" כפי שהוא מכנה אותם. אני פוגשת את מוטי במסגרת מיזם של החמ"ל האזרחי, שבו אנו מלווים תהליכי כתיבה של נפגעי 7/10 וגיבורי 7/10 שמבקשים לספר את הסיפור מנקודת מבטם.
"ב21:15 כבר הגענו. חושך. אנחנו מגיעים למרכז המסיבה. עדיין יש לחימה. חיילים מסתובבים בהיקף, מגנים על האזור… בצד ריכזו עשרות נשמות בשני אוהלים. אנחנו מדברים איתו והוא אומר לנו שיש… כמויות ענקיות. שעוד לא ראינו הכל. ואני מהנדס. מתורגל בקריסות של מבנים. אני מגיע למקומות ודבר ראשון משרטט את האזור. יש חשיבות לשרטוט. אבל בנובה אין מבנים, אין מה לשרטט. בכל זאת, זו התרגולת שאני מכיר. אז לקחתי חתיכת עץ שמצאתי והתחלתי לשרטט עליה. עד שהגעתי ל…" (כאן מוטי מספר שכשהם הגיעו לאמבולנס השרוף, "הבנו שהמשימות שלנו אחרות")
נשמע תלוש. מה יש לשרטט? למי יעזור שרטוט עכשיו? אבל מרגע שמוטי התחיל לשרטט, הוא נכנס לפעולה, ובמשך 80 שעות הוא תיפקד ברצף בלי לעצור. בתוך האימה והזוועות, ההיצמדות לפרקטיקה הכי מוכרת לו ולתרגולת שאותה למד ושעליה התאמן וגם ביצע במשלחות חילוץ באסונות בכל העולם, הכניסה אותו למקום הבטוח שלו, ומשם כבר פעל במקצועיות ובגבורה.
בהמשך הסיפור שלו, הבנתי את חשיבות השרטוט כשלעצמו. אפילו מוטי המנוסה לא שיער באותם רגעים עד כמה סימון מקומות שבהם נמצאו "נשמות" ותיעודם יהפוך למידע קריטי לניתוח והבנה מי נחטף.
מייחסים לפסיכולוג אברהם מסלאו את "חוק המכשיר", שאומר: "כשיש לך פטיש, כל דבר נראה לך מסמר". משתמשים במשפט הזה כדי לבקר שימוש יתר באותן דרכים מוכרות כדי לפתור כל בעיה.
אבל בסיפור של מוטי, אני מוצאת שהיצמדות לפרקטיקות היסוד שאליהן הוכשרת, היא דרך יעילה "לאסוף את עצמך", לצאת מהשוק ולהתחיל לפעול.
יתרה מזאת, ייתכן בהחלט שמה שעשית מתוך היצמדות נואשת למוכר, אבל עשית את זה מעולה כי אתה מומחה, יעשה את ההבדל ויתברר כבחירה קצת מפתיעה, אבל נכונה וחשובה.
בזמן אחר, במקום אחר ובהקשר אחר מאד, עדי חימי לוי. מורה מופלאה מביהס "מצודות" בקריית שמונה, עשתה גם היא בחירה מפתיעה, להיצמד למה שהיא יודעת לעשות מצויין, גם אם לכאורה נראה שזה לא המעשה הכי נחוץ, וגם במקרה שלה, זו התבררה כבחירה הכי נכונה. הנה הסיפור שלה, כפי שסיפרה לי אותו במרץ 2025, שבוע אחרי שמדינת ישראל החליטה להחזיר את תושבי הצפון הנטוש הבייתה.
ב 8/10 בית הספר נסגר, כמו כל בתי הספר בקריית שמונה. הצוות והתלמידים פונו והתפזרו בכל הארץ. עדי נקראה לדגל, להצטרף לצוות שהקים בית ספר לתלמידים המפונים, וכך עשתה.
השנה הראשונה הייתה בעיקר התארגנות והסתגלות. ניסיון לייצר שגרה חברתית ולימודית לילדים שגרו בחדרי בתי מלון צפופים והתגעגעו הבייתה. כשנפתחה שנת לימודים נוספת רחוק מהבית, עדי אמרה למנהלת בית הספר: אני רוצה שניצור תעודות חדשות. אחרות. עדי חזקה בפדגוגיה וחזקה בתעודות. יש לה תפיסה סדורה על מה מספרת תעודה לתלמיד, להוריו ולמוריו, היא מאמינה שזהו מסמך חשוב שדורש מחשבה מעמיקה ואג'נדה חינוכית – ערכית מנומקת.
באיזה עולם תעודות בית ספר הן מה שחשוב עכשיו? בבית ספר לילדים שאיבדו את שגרת חייהם, שמתמודדים עם תלישות, עם מתחים משפחתיים, עם הורים מגוייסים ועם חוסר וודאות? כמה באמת משנה כרגע אם הילדים מבינים את הנקרא באופן "מניח את הדעת" או "טוב"? בעולם של עדי זה משנה.
עדי התעקשה שזה חשוב. כשבנתה את הרציונל בשלבים הראשונים, לצורך משימה שנתתי למשתתפים בקורס עתודות ניהול, היא כתבה: "אני משוכנעת שהערכה פדגוגית אמיתית ומעצבת תביא לשיפור משמעותי בהישגי התלמידים ובגישה שלהם ללמידה". אוקי. שגרתי. שיהיה. אבל כשהתחילה לעבוד עם הצוות שלה על התעודות, היא כבר כתבה משהו אחר:
"תעודת סוף תקופה (חזרה הביתה) היא הרבה מעבר למסמך רשמי. היא מסמלת סיום של פרק בחיים, היא משמשת תזכורת להישגים ולצמיחה האישית של כל תלמיד. עבור תלמידי בית ספר למפונים, תעודה זו יכולה להעניק תחושה של יציבות ושל המשכיות, במיוחד בתקופה של שינויים רבים".
"תעודת חזרה הבייתה", קראה עדי לתעודות הללו. אני משתאה אל מול השם הזה. כמה דרמטי, ככה אמיתי לגמרי. אבל אני חושבת שאפילו עדי החכמה, שידעה כמה חשובה תעודה בכלל ודווקא עכשיו, עוד לא הבינה בשלב הזה שהיא יצרה דרך מדהימה לתעד את הסיפור של כל ילד וכל ילדה במלחמה הזאת. רק כשהמורות התחילו למלא את התעודות התגלה כמה חיבה, והערכה הן ידעו לבטא במילים טובות ומעודדות, כמה רגישות ואומץ הן הפעילו בעבודתן עם הילדים, במאמצים שלהן ליצור עבור הילדים מקום שבו יש המשך לילדות שלהם, ללמידה ולהתבגרות בצל מלחמה ואובדן.
גם עדי, כמו מוטי, נצמדה למה שהיא יודעת לעשות ועשתה את זה במומחיות ובהקפדה. זה יצר עבורה משהו להיצמד אליו ולדבוק בו בתוך הכאוס וההתמודדויות היומיומיות, והתברר בסופו של דבר כמהלך מופלא שאת ערכו ניתן להבין רק כעת.
אם יש לך פטיש, כל דבר נראה לך מסמר – וזה טוב מאד.
