גיסתי ואני,  שתי דקות של חסד

 או: לא תמיד אפשר לעשות תהליך.

יפית (שם בדוי) היא מנהלת חטיבה בבי"ס תיכון דתי. היא מוערכת כדמות ערכית, מובילה ומרשימה.

כל מי שיוצא משיחה איתה מרגיש שהיא הקדישה לו את מלוא תשומת הלב, שאלה את השאלות הנכונות, הביאה אותו למקומות נכונים וטובים עם עצמו. אבל המנהלת שלה קראה לה לשיחה, ואמרה לה שמרוב תהליכי עומק מושקעים ומעמיקים שהיא מקיימת עם אנשי צוות, הורים ותלמידות, היומיום לא מתקתק כמו שצריך. הדלת של חדרה סגורה, מי שיפתח יגלה שם תמיד שיחה מרגשת, ויישאר ללא מענה מיידי לבעיות הדחופות שלו.

יפית הגיעה מתוסכלת לפגישה שלנו. היא מבינה את דברי המנהלת ואפילו מסכימה איתם, היא מסתכלת בהערכה על המנהלות המקבילות לה ורואה כיצד הן "מתקתקות" עניינים (מתי "לתקתק" נהייתה מילה כל כך מרכזית בלקסיקון שלנו?), והיא עוד בתכנון של התהליך שהיא מתכננת לבצע עם שתי תלמידות שהשפעתן זו על זו מכבה ומצמצמת אותן. היא כבר מכירה את כל מה שיש לי להגיד ולשאול על מערך שירות פנים ועל הכשרת בעלי התפקידים לכך שיוכלו לתת מענה בעצמם ולא הכל יגיע אליה. היא מיישמת הרבה מזה, ובכל זאת היא מתוסכלת.

אני רוצה לומר כאן משהו שלא קשור ליפית אלא לעולמות החינוך והטיפול באופן כללי, וכמובן שכל ניסיון להכליל משטח ועושה עוול אז מראש מחילה ממי שדבריי חוטאים לעבודתו המקצועית והרצינית.   המילה "תהליך" היא שם קוד למשהו חשוב מאד שדוק של שתיקה משתרר כשאומרים אותו. מייד ברור לכל הנוכחים  בחדר שיש כאן עניין שיימשך זמן, שמעורבים בו היבטים רגשיים מורכבים ושלא הכל אפשר לספר ולחשוף מטעמי צנעת הפרט.  מי מהמעורבים שישאל שאלה מגושמת כמו "אבל בכל זאת, מתי ניתן לצפות להתקדמות?", יפגוש גלגול עיניים וצקצוקי לשון, שיבהירו לו ששאל שאלה לא ראויה, שמעידה בעיקר על חוסר ההבנה שלו בתהליכים. והרי אף אחד מאיתנו לא רוצה שיחשבו עליו שהוא לא מבין תהליכים.
אבל לפעמים "תהליך" הוא רק תירוץ לגיטימי מדי לדברים שלא מתקדמים בקצב הרצוי.

בחזרה ליפית. שאלתי אותה, האם היא יכולה להיזכר באירוע שבו קיימה עם מישהו שיחה קצרה אך משמעותית. היא חשבה רגע, ואז אורו עיניה והיא אמרה "עם גיסתי". ביקשתי ממנה שתספר. היא סיפרה שבשבת גיסתה הייתה אצלה עם 10 הילדים שלה. גם ליפית, ב"ה, יש 10 ילדים. כולם עשו שבת בבית שלה. דמיינו את קולות הילדים, את קרקושי הצלחות, את הנעליים הנחלצות וננעלות, את מגבות המטבח המתעופפות מיד ליד. לגיסתי שתחיה יש "רק" 4 ילדים, אבל זה הספיק בשבילי כדי לדמיין את התמונה הזאת, והתחלנו לערוך רשימה של  המאפיינים של הקשר שלה ושלי עם גיסותינו שיחיו, שמאפשרים לשיחה קצרה ליד הכיור להיות שיחה משמעותית, שנותנת כח, שמעלה חיוך, שמעודדת.

ציינו את ההיכרות המעמיקה וארוכת השנים

את החיבה העמוקה

את ההערכה לכך שהאישה הזו אוהבת את אחי ומקבלת אותו. אחי יכול להיות די מעצבן לפעמים…

את השותפות במקום ובזמן. שתינו היינו שם כשהקטנצי'ק משך את הקערית ושפך את כל החלב עם הקורנפלקס על הריצפה, הכלבה באה ללקק, דרכה בתוך החלב והעבירה אותו בשמחה ליתר חדרי הבית.

את הקודים, המחוות, הבעות הפנים, ההומור והתנועות שהם שפה שרק אנחנו במשפחה הקרובה מבינים

את הידיעה שיש לי מה לקבל ממנה אם אקשיב, כי אחי בחר לו אישה חכמה מאד

את הרצון להיות עבורה, כי גם היא עבורי

פתאום יפית אמרה, שבעצם את כל זה יש לה גם עם נשות הצוות שלה. את ההיכרות ארוכת השנים, את ההומור המשותף, את ההערכה ההדדית ועוד. שיחה של שתי דקות  "על הדרך" פתאום נראתה כמו משהו שאפשר בהחלט לשקול אותו כחלופה לגיטימית במצבי דחק, לבנות מתודה שלו, לייצר רפרטואר של שיחות "על הדרך" שמאפשר ליפית לתת לאנשים מענה ושירות אכפתי, מעורב ומסייע גם כאשר עומדות לרשותה רק שתי דקות. למה שתיים? כדי להקשיב 80  שניות, להגיב 20  שניות ולהשאיר 20 שניות לסיכום או לחיבוק (ולמה 20? כי זה הזמן שהמחקרים גילו שנדרש על מנת שהחיבוק יביא להפרשת אנדורפינים משככי מתח וכאב. אבל לא כל אקלים ארגוני ולא כל מערכת יחסים מקצועית מתאימה לחיבוק והי, לא לכולם נעים חיבוק.)

סיכמנו כמה מאפיינים שהופכים שיחה קצרה למשמעותית:

• אם יש לי רק שתי דקות  אבל בשתיים האלה  משכתי אלי כסא והתיישבתי לידך, כל גופי מופנה אלייך וכך גם הקשב שלי, אנחנו בבועה שלנו ל 120  שניות של חסד.
• אם יש לי רק שתי דקות, אבל אמרתי בהן משהו שמספר שאני מבינה לליבך, שאני יודעת בדיוק למה אתה מתכוון ושאני מקווה ומאמינה שבשיעור הבא / במפגש הבא / בפעם הבאה זה יהיה יותר מוצלח.
• אם יש לי רק שתי דקות, אבל השתמשתי בהן כדי לשאול אותך שאלה אחת מקדמת. כמו "מה בשיחה הבאה איתו את רוצה לעשות אחרת?", או "באיזו מידה מעורבות שלי במקרה הזה נראית לך נכונה?" או "תוכלי למצוא דבר אחד שבו את מתגאה מבחינת התפקוד שלך בסיטואציה הקשה הזאת?" ואם צריך, אוסיף: "כי אני בהחלט מוצאת דבר כזה", ולפרט מהו.
• אם יש לי רק שתי דקות, אבל השתמשתי בהן כדי להזכיר לך את כל הדברים הנפלאים והמעולים שעשית אתמול ואת היכולת יוצאת הדופן שלך לעשות משהו שרק את מסוגלת ושכולנו יכולים רק להתקנא בך בגללו.
• אם יש לי רק שתי דקות, אבל השתמשתי בהן כדי לשבת לצידך בשקט ולהכיר בעובדה שיש בעיות שאין לנו פתרון בשבילן. לשתוק עם מישהו ביחד במשך שתי דקות זו נתינה גדולה שיש בה ענווה וכבוד.
• אם יש לי רק שתי דקות, אבל השתמשתי בהן כדי להביא לך את הקפה שאת אוהבת ושוקולד משובח, אחרי שאמרתי לך "אל תזוזי, קחי נשימה, אני מביאה לך חומרים טובים להתאוששות".
• אם יש לי רק שתי דקות, אבל השתמשתי בהן כדי לאתר את מי שהכי קרוב אלייך בצוות, וידאתי שהוא פנוי לכמה דקות, הושבתי אותו לידך ואמרתי לו "היא צריכה אותך עכשיו".
• אם יש לי רק שתי דקות, אבל הן די והותר זמן כדי לתת פרופורציות: מורה נכנסה נסערת לחדר המנהלת, מספרת על טעות שעשתה עם תלמיד ושהיא לא יודעת את נפשה. המנהלת אמרה לה: "יש לך תלמיד קשה בכיתה. זה לא הופך אותך למורה לא טובה. יש לך תלמיד קשה בכיתה ואנחנו עדיין לא יודעים איך להתמודד איתו. אנחנו נמשיך לנסות ולטעות עד שיצליח לנו. בינתיים, אנחנו נכשלים. זה לא אומר שאת מורה לא טובה."  איזה שינוי בפנים של המורה. איזה משקל ירד מכתפיה. 

מה הרעיונות שלכם לשיחה משמעותית בשתי דקות? כזו שנותנת כח לאנשים להמשיך את היום שלהם וללכת הבייתה בידיעה שמישהו ראה אותי בתוך הדרמה הזו?

מה דעתכם על סדנא שלמה לצוות שעוסקת באיך לתת כח אחד לשני בשתי דקות?

דברו איתנו, נבוא בכיף, נתאמן, נתנסה, נמציא ביחד (אבל תנו לנו יותר משתי דקות לסדנה…:)