המסתורין והקסם שבייעוץ ארגוני: המקרה המוזר של הפנימייה בשעת לילה מאוחרת…
קראתי פעם מחקר שהשווה בין אחוזי הריפוי ממחלות בקרב חולים שטופלו על ידי הרפואה המערבית המודרנית, לבין אחוזי הריפוי ממחלות בקרב חולים שטופלו על ידי מה שאנו נוהגים לכנות "רפואת אליל". הממצאים הראו אחוזי ריפוי דומים מאד…
כנראה שעצם הטיפול עוזר. כאשר אדם יודע שהוא בידיים של מישהו שאכפת לו ממנו ושמגייס את כל הידע שלו, את הניסיון ואת המיומנויות שלו כדי לטפל, הוא כבר מרגיש יותר טוב. האם זו "רק" פסיכולוגיה? קטונתי מלהשיב. אבל אני רוצה לספר למה זה קשור לייעוץ ארגוני.
פנימייה ייחודית שהייתה במשך עשרות שנים אחת המבוקשות והנחשקות בתחומה, מצאה עצמה מתמודדת עם ירידה מתמדת במספר הנרשמים עד כדי פגיעה משמעותית בתקציב וסכנת סגירה מרחפת באוויר. הצוות פנה אלינו בבקשה לסייע להעלות את מספר הנרשמים. הייתי קצת נבוכה, שיווק הוא לא תחום ההתמחות שלי. אבל הם לא טעו בפנייה שלהם אלי. הם הבינו שהם עוד לא בשלב של שיווק, כי כדי לשווק עליהם לזהות מי בדיוק קהל היעד שלהם, מה בדיוק הם מוכרים, מה היתרונות שלהם על פני המתחרים ומה מונע מהם להיות הכי טובים.
4 פגישות עם הנהלת המוסד הניבו רשימה ארוכה של נושאים לחשיבה ולפיתוח:
- טיב הקשר בין הפנימייה לבין ביה"ס שבו לומדים החניכים
- הרכבי משרות העובדים בפנימייה ונוכחות מבוגרים בשטח
- המבנה הפיזי על מעלותיו ועל מגבלותיו
- הממשקים של הפנימייה עם גורמי חוץ
- תהליכי הקליטה של החניכים
- מוסדות מתחרים ותפיסת ייחודיות של הפנימייה
ועוד ועוד. אבל התקציב המוגבל לצד עומס העבודה יצרו צורך לסמן כיוון אחד שבו מתמקדים. פנימייה זה לא ארגון שיכול לעשות עצירה, לאסוף את כל הצוות לסדנאות ארוכות ולימי גיבוש. הצוות עסוק 24/7 במשמרות מתחלפות. הקורונה השפיעה כמובן על הנוכחות הסדירה של העובדים, והיינו צריכים להיות מאד ממוקדים ואפקטיביים.
בתהליך הזה, המילים שנאמרו בין השורות
והמסרים שהועברו מאחורי הקלעים נמצאו כחשובים לא פחות מאלה שדוברו בקול. התברר, שהפערים בין התפיסות של אנשי הצוות, מההנהלה הבכירה ועד לאחרון האנשים בשטח, בכל מה שקשור לאוכלוסיית היעד של הפנימייה, יצרו מערכת שלמה של מסרים סותרים ומנוגדים בכל כיוון אפשרי: לחניכים, להורים, לביה"ס, לבתי הספר שמהם הגיעו החניכים, לצוות, לרשויות הרלוונטיות ועוד. היה קושי אמיתי להכריע: בשביל מי המציאו אותנו. הייתה לכידות גבוהה יחסית בתשובות לשאלה "בשביל מה המציאו אותנו", כלומר, מהם התהליכים הרגשיים, החברתיים והלימודיים שהפנימייה מצפה להוביל בקרב החניכים. זה היה מקור כח ומקום טוב לצאת ממנו לדרך. לא ברור מאליו שצוות חינוכי מגובש במטרות שלו. מכאן ואילך המשימה המרכזית הייתה להגדיר את קהל היעד. ההכרעה מי כן היא כמובן במקביל הכרעה גם מי לא, וזה לא היה פשוט בכלל. כל חבר צוות היה מחובר לאוכלוסיות מסוימות ופחות מחובר לאחרות. כל חברת צוות העדיפה לפגוש פרופיל מסויים של בני נוער ששונה מהפרופיל שחברה אחרת העדיפה. הרקע האישי, זיכרונות עבר, נטיות הלב – כל אלה השפיעו מאד על התפיסה של כל אחד וכל אחת מחברי וחברות הצוות. שימת הפערים הללו על השולחן הייתה פעולה מכאיבה. הרבה כאבים וצלקות ישנות הציפו את החדר. רבים מאנשי הצוות היו בעצמם בעבר חניכי פנימיות. חלקם חניכים בפנימייה הזאת. רצינו לתת מקום לכאב הזה לעלות אך נדרשנו לאסוף מהר יחסית את המטענים הרגשיים הללו לתוך תובנות עתידיות מקצועיות וענייניות.
התהליך לא הסתיים. אנחנו בעיצומו. אבל קרה דבר מאד מעניין, שהפתיע אותנו אבל לא לגמרי.
זמן קצר לאחר שהתחלנו בתהליך, טיפין טיפין, שבוע אחרי שבוע, התחילה עלייה במספר הנרשמים. עוד טלפון, עוד פנייה, עוד בקשה. המנהלת לא הבינה מה קורה, איך זה שרק דיברנו וכבר יש שינוי.
אבל בשבילנו זה כבר קסם מוכר: כשהתהליך מתחיל, מתחילה תנועה. רק בחלקה היא מתוכננת. רק בחלקה היא מונחית ויזומה. ברובה, היא פשוט מתחילה להתרחש. לאנרגיה המושקעת כל ידי כל השותפים יש כח משלה. המוטיבציה עולה. המסרים פנימה והחוצה מקבלים גוונים חדשים. האופטימיות גוברת. יש הרגשה שמשהו מתחיל לזוז ושיש אופק ותקווה. גאוות היחידה והלכידות מתחזקות והרצון לנצח את המשבר גובר, לצד תחושת מסוגלות שהולכת ומתעצמת.
האם זה גרם לנו לעצור את התהליך? ממש לא. יש לנו עוד דרך ארוכה וזו הזדמנות לנער הרבה שטיחים ישנים בחדרי החניכים ולרענן את כל המערך. אבל התנועה כבר התחילה, והיא לכיוונים טובים מאד.
כשאתה מהסס אם להתחיל בתהליך של פיתוח ארגוני, כי זה נשמע לך כמו מסע ארוך שידרוש השקעה עצומה, קח בחשבון שלא את כל העבודה אתה תצטרך לעשות. התנועה תתחיל ודברים יקרו מעצמם.
