או: מתי מפסיקים את העבודה?

הבוקר עבדתי בחצר עם חרמש מוטורי. בחצר שלי כ 5 דונמים, שכוסו עשבייה ירוקה עליזה מכל סוג ומין. כבר 4 שבועות אני מאיצה בעצמי לנקות את כל זה בטרם יתייבש ויהפוך לגן עדן לזוחלים מלאי ארס  המקיצים משנת החורף שלהם.

החרמש הוא כלי מופלא: מסובב חוט ניילון חזק במהירות עצומה, וחותך בקלות עשבים.

אבל הידיים כואבות מהעבודה הזאת. אחרי כשעה יש תחושה של נימול והשרירים מתכווצים. ואז את מתחילה לתהות מתי עוצרים. ייקחו לי עוד כ 4 שעות לנקות את כל החצר. אבל אני לא חייבת לסיים הכל – החצר כבר במצב מתקבל על הדעת, ודעך החשש מהפיכתה למרבץ נחשים בקיץ.

הרהרתי בנקודות ציון אפשריות לעצירת העבודה: כשהדלק במיכל האחרון שמילאתי ייגמר. כשהחוט ייגמר. ההחלפה שלו מעצבנת. כשאתעייף מדי. כשיהיה חם מדי. כשהעבודה תיגמר.

אבא שלי היה שולח אותנו למשימות שונות: לדלל, לעשב, לחרוש. חלקן עבודת ידיים, חלקן עבודה עם טרקטור. הוא לא היה אומר עד מתי לעבוד. לפעמים פשוט היה מודיע בשלב מסוים שחוזרים הביתה. לפעמים ממש חיכיתי שנסיים כבר, כי הייתי עייפה, או משועממת, או היה לי חם, או סתם נמאס לי. אבא מעולם לא אמר "עד שתגמרו את העבודה". היום אני מבינה: העבודה לא נגמרת אף פעם. ההחלטה מתי להפסיק צריכה לבוא מבפנים. זה הקשה עלי בחיים המקצועיים שלי. במשך שנים היה לי קשה לעצור מתוך החלטה פנימית. רציתי שיהיה תוצר מושלם ושהכל יהיה מוכן למחר. הייתי בחיפוש מתמיד אחר תחושת ניקוי השולחן. ימי חמישי בערב היו הכי קשים, כי הגוף והנפש מצפים לחופשת סוף שבוע, אבל הראש יודע שמחר, שישי בבוקר, קמה ב 6:00, יוצאת להליכה ומתיישבת על המחשב להשלים את כל המטלות המשרדיות שנאספו השבוע. איזה ייאוש. כמו להישאר שבת כל החיים. מתיש עבורי, ומייצר מודל שוחק ובלתי נגיש עבור שותפיי ועמיתיי לעבודה.

היכולת הרגשית והמיומנות המעשית לקבל החלטה שקטה ושלמה לעצור כעת, לצאת להפסקה, לעבור למשימה אחרת, להתפנות למשפחה, לצאת לחופשת סוף שבוע או לתחביב, נרכשה בהדרגה, ואני עדיין עמלה עליה. משננת לעצמי את תבונת חכמי המשנה: "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין ליבטל ממנה" (משנה אבות ב טז). כמה ענווה והתפכחות יש במילים הללו. אני מבינה אותן כך: אינני מושלמת וגם עבודתי איננה כזו. אני חותרת לעשות את הטוב ביותר במסגרת המשאבים שעומדים לרשותי. לא כל החכמה אצלי. כל מה שהשגתי בחיי, השגתי עם שותפים לדרך. עלי להמשיך ולחתור בנחישות ובצניעות לשיפור מתמיד, להתקדמות, לתנועה ולהתפתחות אישית ומקצועית.

מהי הפרקטיקה שלך לסוגיית החרמש המוטורי? לקבל את המגבלות שלך ושל שותפיך לדרך ואת יתרונותיה של המנוחה, או לדגול בגישת " it ain't over ’til it's over "?

לעבוד מתוך תפיסת "המצוין הוא האויב של הטוב מאד" או מתוך עמדת  "מצאת החמה עד צאת הנשמה"?

להוביל בארגון שלך את שיטת "להתחיל בשיא הכח שלך ולאט לאט להגביר מהירות", או לעודד את הסובבים לעצור מדי פעם ולחשב מסלול מחדש?

ומה בנוגע למשימות מלהיבות, מאתגרות ומהנות, כאלה שהן שיאי המקצועיות שלך, ששוקעים בהן ושוכחים את כל העולם, ומתרגלים כל הדרך הביתה פרצוף מתנצל ותירוץ לכך ששוב הגעת מאוחר?

רוצה שנחשוב ביחד על הדרך שנכונה לך ולעובדים בארגון שלך? קדימה! אני כאן וזה מאתגר אותי.

חלום לשנה מהיום: עז וחמור שיאכלו לי את העשבייה.

צעד ראשון: אני טוענת: הקמת גדר. בעלי טוען: להשיג גדי. עניין של תפיסת עולם.

 

Leave a Replay