מה החלום שלך לכשתגיע העת לפרוש לגמלאות? לחזור לנגן בפסנתר? להפליג? ארוחת בוקר יוונית על המרפסת שבניתם לפני שנתיים? ללמוד איטלקית?
מורי ורבי, ד"ר יעקב צימרמן (צימי), מנהל מכון פירם, שהוא אחד מכורי מחצבתי, לימד אותי את המושג "פנסיה רוחבית", שפירושו: לקחת לעצמי רגעי "פנסיה" לאורך הדרך: שעה ביום, חצי יום בשבוע, זמנים שבהם אעשה את הדברים האהובים עלי במנות קטנות. לא לחכות עד ליציאה לגמלאות. הוא הזכיר לי, שאנו עלולים להגיע לגיל הפרישה לגמלאות כאשר האצבעות כבר נוקשות מדי לפסנתר, הברכיים דואבות מדי לטרק שלא הספקנו לעשות בנפאל, העורקים פקוקים מדי לגבינה צרפתית והעיניים לא רואות בשביל כל הספרים שתכננו לקרוא על המרפסת. ובכל מקרה, בישראל יש בדיוק חודשיים בשנה שבהם נעים לשבת בחוץ על המרפסת ולקרוא ספרים. ארבעים שנות עמל כפול חודשיים הם 80 חודשים. 2400 ימים שבהם מזג האויר בחוץ נפלא. להתעורר בגיל 65 ולהבין שהפסדתי אותם, נראה לי טראגי. אני רוצה ליהנות מהם. מצד שני, אני גם רוצה להשקיע בעבודה שלי. להיות בה במלואי, בלי לספור שעות ולחכות כבר שייגמר היום ואצא ל"פנסיה" היומית שלי. אני מרשה לעצמי לאתגר את צימי ואת מושג הפנסיה הרוחבית ולהציע שדרוג: לצאת לפנסיה בזמן העבודה, על חשבון העבודה ולטובת העבודה. מה פירוש? שני עיסוקים חביבים עלי במיוחד: הליכה בשדות ונגינה. כשהבנתי שאני המנהלת ואני מחליטה, פשוט הכנסתי את שניהם לשגרת העבודה שלי בביה"ס: יצרנו הרכבים מוזיקליים של תלמידים ובהמשך גם של מורים, והצטרפתי לחזרות שלהם בכל עת שיכולתי, והוצאתי 450 תלמידים עם המורים שלהם להליכה בשדות הסמוכים לביה"ס בכל עת שמזג האוויר התאים. בהמשך הוספנו גם מסלול אפניים, לטובת חובבי הרכיבה. מקום העבודה הפך להיות עבורי מקום שבו שני העיסוקים החביבים עלי ביותר מקבלים זמן, מקום ואת השותפים הכי נהדרים שאפשר להעלות על הדעת.
